פסק-דין בתיק ע"א 7126/10

           ערעור על החלטת בית המשפט לנוער ברחובות (השופט צ' שרצקי) מיום 21.9.2010 בתנ"ז 388-08-10, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת.

1.        המערערת, שאינה מיוצגת, היא אימם של שמונה ילדים קטינים המוכרים לשירותי הרווחה מחודש פברואר 2010, בעקבות פניית המערערת בבקשה לקבל עזרה בטיפול בהם. על אף הסיוע שניתן לה ולאור התנהלותה אשר העמידה את הילדים במצב של סיכון חיים ממש, הוצאו ביום 28.7.2010 חמישה מילדיה, הם המערערים הנוספים, על ידי פקידת סעד, בצו חירום מכח חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך - 1960, וסודרו בקלט חירום. מאז התקיימו הליכים רבים בערכאות שונות בעניינם של הקטינים, ואלה מקצתם: ביום 1.8.2010 התקיים בבית המשפט לנוער ברחובות דיון בבקשה לאישור צו החירום והוצאת צו ביניים. בית המשפט (השופט ר' ארניה) אישר את צו החירום בו נקטה פקידת הסעד, וקבע כי פעלה בהתאם לסמכותה בדין. בית המשפט קבע כי הקטינים יישארו בקלט החירום עד ליום 26.8.2010, אז תוכל המערערת להשיבם לביתה. ביום 17.8.2010 ביקשה פקידת הסעד לעכב את ביצוע ההחלטה. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט (השופט א' יקואל) ביום 18.8.2010, בקובעו כי אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת בית המשפט לנוער. לפיכך, הגישה פקידת הסעד בקשה להארכת צו הביניים למשך 60 ימים נוספים וכן בקשה להכיר בקטינים כ"קטינים נזקקים". ביום 22.8.2010 דן בית המשפט (השופט א' היימן, סגן נשיאה) בבקשה בהעדר המערערת והורה על הארכת הצו עד ליום 6.9.2010. המערערת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז על החלטה זו. ביום 26.8.2010 דן בית המשפט (השופט צ' דותן) בערעור, וקבע כי החלטת בית המשפט לנוער המאריכה את צו הביניים עד יום 6.9.2010 עומדת בעינה לאור הסכמת הצדדים לקיים את הדיון לגופו בבית המשפט לנוער. בית המשפט המחוזי הורה לקיים דיון בבקשה תוך מתן אפשרות למערערת לחקור את פקידת הסעד על תצהירה. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית משפט זה, יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע, אשר נדחתה (רע"א 6287/10, החלטת כב' השופט י' דנציגר מיום 26.8.2010). ביום 7.9.2010 התקיים דיון בבקשה להארכת צו הביניים בבית המשפט לנוער ברחובות (השופט צ' שרצקי), במסגרתו נחקרה פקידת הסעד על ידי באת-כח המערערת. בתום הדיון החליט בית המשפט על מינוי אפוטרופוס לדין לקטינים. ביום 13.9.2010 החליט בית המשפט כי טובת הקטינים הינה המשך שהייתם במסגרת חוץ ביתית, ולכן האריך את צו הביניים למשך 60 ימים נוספים.

2.        בעקבות החלטה זו הגישה המערערת בקשה לפסילת בית המשפט (השופט צ' שרצקי), בה ייצגה את עצמה, בטענה למשוא פנים והתעלמות מהחלטות קודמות של בתי המשפט השונים. ביום 16.9.2010 התקיים דיון בבקשת הפסילה. בדיון טענה המערערת כי "הדברים לא מתנהלים כמו שהם אמורים להתנהל", שכן השופטים ר' ארניה וא' יקואל הורו, לטעמה, להחזיר  את ילדיה לחזקתה, ולא הוגש ערעור על החלטתם. עוד טענה המערערת כי לא ניתן לה לחקור את עדי פקידת הסעד.

3.        בית המשפט קבע כי שמיעת ההחלטה בבקשת הפסלות תתקיים ביום 21.9.2010, ואולם המערערת לא התייצבה ואף לא באת-כוחה. בהחלטתו דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי זכותה של המערערת לערער על ההחלטה בה קבע כי צו הביניים הוארך כדין, וכי הוא מבין שאכן כך פעלה. בית המשפט הוסיף כי בהתחשב בעובדה שהמערערת עתרה לפסילת בית המשפט לא נדונה כלל בקשת פקידת הסעד שנועדה ליום 16.9.2010 להכריז על הקטינים כ"קטינים נזקקים", וממילא, לא נודעה עמדתה של המערערת בבקשה. בית המשפט ציין כי כשייוודע לבית המשפט עמדתה בעניין, יחליט האם יש מקום לשמיעת הוכחות, ואם יהיה מקום כאמור, תוכל המערערת לחקור את עדי פקידת הסעד ככל שיידרש. לפיכך קבע כי המערערת לא הראתה כי קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים בניהול המשפט ולכן דחה את הבקשה.

4.        מכאן הערעור שלפניי. המערערת מציינת כי היא יו"ר התנועה למען עתיד ילדנו, שהיא עמותה רשומה. לטענת המערערת בית המשפט נקט משוא פנים תוך הפרת החלטות בית המשפט המחוזי והעליון אשר קבעו כי יש לקיים דיון בעניין צו הביניים שניתן. לפיכך המערערת מתעתדת להגיש צו בזיון בית המשפט. לדעתה, בית המשפט מתעלם מהחלטות אלה, ודן רק בבקשות פקידות הסעד ובכך "הופך לערכאת בג"ץ ללא כל סמכות", ועושה דין לעצמו יחד עם פקידת הסעד. בכך רואה היא חוסר צדק תוך פגיעה בזדון בילדים אשר בית המשפט הורה לשחרר לביתם כבר ביום 26.8.2010. לטענתה, בית המשפט פוגע בזכויות הילדים "והופך אותם ליתומים למרות החלטות שיפוטיות". לטענת המערערת, בית המשפט סירב לדון בבקשת הפסילה וכן סירב לקיים דיון הוכחות בבקשת הנזקקות. המערערת וילדיה מבקשים לקיים דיון לפניי.

5.        המדינה הגישה תשובתה לערעור. לטענתה, עיקר טענות המערערת מופנות נגד החלטות שיפוטיות בעניינה ואינן מגלות כל עילה לפסילת בית המשפט. מקומן של השגות אלו הוא בהליך של ערעור רגיל על החלטה. המדינה מוסיפה כי התקיימו דיונים רבים לגופו של עניין בבקשות להארכת צו הביניים במסגרתם נחקרה פקידת הסעד וניתנה החלטה ארוכה ומנומקת לפיו הוארך הצו. בניגוד לטענת המערערת, ניתנו החלטות המאריכות את צו הביניים מעבר ליום 26.8.2010 והן נדונו ואושרו בכל הערכאות. המדינה מבהירה כי בית המשפט לנוער סירב לקיים הליך הוכחות בבקשת הנזקקות ולא בבקשה להארכת צו הביניים, שכן בקשת הנזקקות לא נדונה לגופה עקב הגשת בקשת הפסלות. לדעת המדינה לא הוכח קיומו של חשש אובייקטיבי של ממש למשוא פנים ולא הובאה כל ראיה לכך שדעתו של בית המשפט גובשה באשר לתוצאות ההליך.

6.        שקלתי את הערעור ואת הנטען בו, עיינתי במכלול החומר שצורף לערעור ולתשובה והגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. מטבע הדברים, טיפול בתיקים המעלים שאלות הנוגעות לשלומו ולרווחתו של קטין והכרעה בסוגיות שהם מעלים מלווים רגישות ומתח אותם חווים הצדדים ולא בכדי. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שמדובר בצעדים גורליים בדבר ניתוק קטינים מהוריהם. כבר נקבע בעבר כי הרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים בנקל ליצור אצל בעל דין את התחושה כי השופט אינו מבין אותו, אולי אף אינו אוהד אותו או אף מתנכל לו, ומכל מקום אינו צודק. ואולם, בניהול הדיון, אין בית המשפט מתכוון אלא למלא תפקידו לפי הבנתו ומצפונו (ע"א 10721/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 27.3.2007)). כך נעשה במקרה דנן, שכן הרושם המתקבל מקריאת הדברים הוא כי בית המשפט קמא דן בסוגיית הארכת צו הביניים בענייניות, בסבלנות וברגישות הנדרשת בנסיבות העניין.

7.        ברור, כי המערערת כי אינה שבעת רצון מהחלטת בית המשפט בדבר הארכת צו הביניים ועל כך הגישה ערעור שיידון לגופו. ואולם, אין בטענותיה לגבי תוכן ההחלטה ואופן ניהול את הדיון כדי להקים עילת פסלות. אכן הוחלט שראוי שבית המשפט לנוער יקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה להאריך את צו הביניים במועד הקרוב ביותר האפשרי. וכך אירע: לאחר הדיון מיום 7.9.2010 ניתנה החלטה ארוכה ומנומקת של בית המשפט ביום 13.9.2010 לפיה האריך את צו הביניים, שכן ראה את טובתם בהמשך הוצאת הקטינים למסגרת חוץ ביתית. בניגוד לטענת המערערת, בית המשפט לא התעלם מהחלטת ערכאות הערעור על ההחלטה בעניין הארכת צו הביניים, וקיים דיון כאמור. המערערת אף אינה מדייקת בטענתה לפיה הוחלט כי הילדים ישובו לביתה ביום 26.8.2010, שכן מאז ניתנו החלטות נוספות להארכת צו הביניים אשר אושרו בערכאות הערעור. כאמור, בית המשפט סירב לקיים דיון הוכחות בבקשת הנזקקות שכן זו כלל לא נדונה נוכח בקשת הפסלות שהגישה המערערת, וכפי שכתב, אם יתעורר הצורך, יקיים דיון בעניין. לבסוף אציין שלא ראיתי לנכון לקיים דיון במעמד הצדדים, כפי שביקשה המערערת, משום שאין טיעוני המערערת מגלים על פניהם עילת פסלות, ולכן אין צורך בשמיעתה בעל-פה כדי להכריע בערעור הפסלות (השווה: ע"פ 200/10 אליאור חן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2010).

8.        לסיכום, חששה של המערערת כי התנהלות בית המשפט מצביעה על קיום משוא פנים, אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 5192/10 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 16.8.2010)), ולא מצאתי בהתנהלותו של בית המשפט עילה לפסילתו מלהמשיך ולדון בעניינה של המערערת וילדיה.

           הערעור נדחה, בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

           ניתן היום, י"ב בשבט התשע"א (17.1.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: